האמנות השקטה של לשחרר: מה שהעצים מלמדים אותנו

בזמן האחרון אני חושבת הרבה על המילה ריפוי.

היא נמצאת בכל מקום - בטיפול, בשיחות, בספרים, בדרך שבה אנחנו מדברים על צמיחה. זו מילה שאנו תולים בה כל כך הרבה תקווה, כאילו היא מבטיחה שנהפוך שוב לשלמים.

אבל לפעמים אני שואלת את עצמי - מה היא באמת אומרת?

כשמשהו כואב קורה, הדבר הראשון שאנחנו רוצות זה שיפסיק. אנחנו רוצים לתקן, להרגיע, להתקדם הלאה. הכאב גורם לנו לחוסר מנוחה. הוא שואל שאלות שאנחנו לא רוצות לענות עליהן. הוא שובר את האשליה שהכול קבוע, שהחיים בטוחים וצפויים.

ואולי שם בעצם מתחיל הריפוי. לא בתיקון של מה שנשבר, אלא בשהות עם מה שקשה לשבת איתו.

אני חושבת על כמה קשה לשבת עם הכאב של מישהו אחר - או עם שלנו - מבלי למהר לנחם או לפתור. ברגעים כאלה, משהו בי רוצה לעשות משהו. להקל. למצוא את המילים הנכונות. אבל לעיתים, הדבר הכי אנושי שאפשר לעשות הוא פשוט להיות שם. לראות. לאפשר.

אולי ריפוי זה לא לחזור למה שהיה פעם, אלא ללמוד לחיות בתוך מה שיש. לשבת עם מה שלא ניתן לרפא, מבלי לנסות למחוק אותו. להישאר פתוחות, גם כשהכאב נוכח.

מאז שעברתי לאמריקה, אני חושבת הרבה על שינוי. על כמה הוא נראה לעין כאן. על איך העונות פועמות סביבך. הסתיו במיוחד מדבר אליי. האוויר משתנה, האור מתרכך, והעצים מתחילים בוויתור האיטי שלהם.

הם הופכים זוהרים - אדומים, זהובים, כתומים - כאילו בוערים מבפנים. כל הליכה מרגישה כמו צעד בתוך ציור. האדמה נפרשת כשטיח של צורות וצבעים, שכבות עלים מתכרבלות ומתקפלות זו בזו. יש בזה קסם שקט - בצליל של העלים תחת הרגליים, בדרך שבה האור מסתנן בין מה שנותר. יש בזה משהו מקודש, ביופי החולף הזה.

ואז אני נזכרת מה זה באמת - מוות. העלים קמלים ומתים. הם נושרים כדי שהעץ יוכל לשרוד את החורף.

לפני שזה קורה, מתרחש משהו מדהים - מעשה של חכמה שקטה בתוך העץ. כשהימים מתקצרים והאוויר מתקרר, העץ מתחיל למשוך בחזרה לתוכו כל מה שהוא יכול מן העלים - את הסוכרים, את הצבעים, את האנרגיה - שומר אותם בבטחה בגזע ובשורשים לקראת החורף הארוך. בְּמָקום שבו כל עלה מתחבר לענף, נוצרת שכבה דקה שֶׁמַּרְפָּה בעדינות את הקשר ביניהם. העץ כבר מתכונן לפרידה. לפני שהעלה משתחרר, הענף סוגר את עצמו, כמו שסוגרים דלת קטנה, כדי שלא ייגרם נזק כשהפרידה תתרחש.

וכשהרוח סוף סוף מגיעה - העלה בעצם לא נופל, הוא משתחרר. תהליך השחרור כבר התחיל מזמן, עוד לפני שראינו אותו.

ואני חושבת שגם אנחנו כאלה. לפעמים השינוי מגיע לאט - שכבה אחרי שכבה, כמו עץ שמשחרר את עליו. ולפעמים הוא מגיע בבת אחת, בלי הכנה - כמו סופה שסוחפת הכול. כך או כך, משהו בתוכנו מתבקש לשחרר. לא תמיד בעדינות, לא תמיד מבחירה. אבל גם אז, יש בתוכנו חכמה פנימית שמתחילה לפעול - החלק שמגן על מה שצריך הגנה, ששואב כוח ממה שנשאר.

השחרור לא תמיד יפה או שלם. לפעמים הוא גולמי, מבולגן, חסר רצון. ובכל זאת, הוא מתרחש. תהליך ההתהוות של הריפוי מחזיק מקום גם לשקט וגם לסערה, גם לוויתור הרך וגם לשבר החד.

לפעמים אני שמה לב כמה חזק אנחנו נאחזות - באנשים, בחפצים, ברגעים, בגרסאות של עצמנו. אולי זו אהבה. אולי זה פחד. אולי שניהם יחד. לשחרר יכול להרגיש כמו לאבד חלק מעצמנו, אבל להיאחז חזק מדי יכול למנוע מאיתנו להפוך למי שאנחנו אמורות להיות.

אני מתחילה להבין שריפוי זה לא משהו שמגיעים אליו פעם אחת ולתמיד. זה יותר כמו שיחה מתמשכת - בין החלקים שבנו שרוצים להחזיק ובין אלה שלומדים להרפות. בין מה שהיה לבין מה שמתחיל להתהוות.

אולי זה לא לחפש "ריפוי אמיתי", אלא לשים לב לכל הדרכים הקטנות שבהן הריפוי כבר קיים בנו -בכל נשימה אחרי אובדן, בכל רגע שקט שבו אנחנו בוחרות להישאר פתוחות, גם כשהלב כואב.

אולי ריפוי זה לא להפוך שוב לשלמים, אלא ללמוד לראות יופי במה שֶׁמִּתְכַּלֶּה - כמו שאנחנו עושות בסתיו.

-----------

סתיו

מאת קָארִין שר

העלים יודעים איך למות.

הם לא מתווכחים עם הרוח,

לא נאחזים במה שהיו.

הם בוערים חרישית,

באדום, בזהב,

ונותנים לרוח לשאת אותם.

העץ עוזר לעלה למות,

סוגר את הפצע לפני הפרידה.

האדמה אוספת את מה שנותר,

האוויר נושא את השאר.

הַכֹּל שייך

להַכֹּל.

אנחנו עומדות מהצד,

משתאות בשקט

וקוראות לזה יופי.

ואנחנו -

כשמשתנות בתוכנו העונות,

האם נניח לרוח לשאת אותנו?